הליכי ההתחדשות העירונית מערבים כידוע, את עולם התכנון עם עולם הקניין. עתים מתנהל "קרב ענקים" בין שני העולמות הללו. קרב שכזה ניהלו לקוחותיי - אנשים בני הגיל השלישי, שהתגוררו בשתי דירות מתוך ארבע בבית המשותף. אותם לקוחות הגיעו עם "איום" מרחף מעל ראשם, בדמות פרוייקט הריסה ובניה שהתיימר להרוס מחצית מהבניין (כולל חלק מחדר המדרגות) ולבנות בניין חדש במקומו. כל זאת, תוך הותרת דירות לקוחותיי (שהתנגדו לפרויקט) במצבן הקיים. רעיון עיוועים זה היה קטסטרופה של ממש מבחינת לקוחותיי. הרי הם לא העלו בחלומותיהם הגרועים ביותר, מצב בו יעבירו את שנות בגרותם בתוך אתר בניה! לפיכך הגשתי התנגדות דחופה לועדה המקומית לתכנון ובניה. טענתי, כי מקום בו מבוקשת בניה ברכוש המשותף, אין אפשרות לבצעה ללא הרוב המינימלי הנדרש בחוק מכלל הבעלים (היינו - 80% במקרה של הריסה ובניה לפי תמ"א 38). כתוצאה מההתנגדות הועדה דחתה את הבקשה ולקוחותיי זכו מחדש בשלווה שהם ראויים לה.
